דף הבית / חדשות העיר / "לא תיארנו לעצמנו שזה ייגמר כל כך מהר"

"לא תיארנו לעצמנו שזה ייגמר כל כך מהר"

רונן דמארי


  יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "גל גפן" Joffe.dana@gmail.com


היצירה שלה נובעת מתוך הכאב – בשונה מאמנים אחרים, טינה בן נר מספרת את סיפור חייה ללא מילים, באמצעות עבודות האמנות שלה ולמעשה מתחברת בכל יום מחדש אל בתה האהובה רויטל ז"ל שהלכה לעולמה בדמי ימיה.

לשמעון קריירה ענפה ומפוארת בכוחות הביטחון וההצלה במדינה – הוא שימש בין היתר כמפקד יחידת הפינוי והחילוץ בהיטס, מפקד בית הספר הארצי לחילוץ ולהצלה וכממלא מקום נציב הכבאות וההצלה בדרגת טפסר בכיר.

הוא נטל חלק בלא מעט פעולות הירואיות שהשתיקה יפה להן וראה מקרוב לא פעם מהי חשיבותן של נחישות ומקצועיות, אלא שכאשר נולדה בתו הבכורה, הוא נאלץ לעמוד מהצד ולהביט חסר אונים, ברופא שיילד אותה באופן רשלני וגרם לה נזק בריאותי בלתי הפיך.

כשאני מבקש מבני הזוג לשוב לאותו רגע קשה מנשוא, שמעון מספר בקול עצוב: "בשנת 1979 בלידה הראשונה של טינה, הגענו לבית החולים והרופא במחלקת יולדות לא הצליח להוציא את הילדה בניתוח קיסרי. הסתבר לנו מאוחר יותר שהוא שבר לה את הרגל בעצם הכי חזקה שלה וחמור מכך, הוא גם גרם לה לשיתוק מוחין. היא הייתה פגועה בכל ארבעת הגפיים ולא הוציאה הגה, האיבר היחיד שהיא הזיזה היו העיניים, כל דבר היית צריך לעשות בשבילה. טינה מצאה את עצמה מטפלת בה כי היא לא הסכימה בשום פנים ואופן להעביר אותה למוסד. טיפלנו בה בבית בכל השנים והטיפול היה התמסרות מוחלטת".

 

-מתי הבנתם שנגרם לתינוקת נזק בלתי הפיך?

"לימים הבנו בדיוק מה קרה שם ואיך הניתוח הקיסרי לא הצליח, כי הוא לא פתח מספיק את הרחם ויצר מצוקה של חמצן לעובר. כשהוא ראה שזה לא עובד הוא משך בכוח וגרם לנזק בלתי הפיך. לנו היה ברור כבר בהתחלה שמדובר ברשלנות רפואית. הגשנו תביעה והמדינה למעשה החזיקה אותה בכל הקשור לתקצוב הטיפולים והמכשירים שהיא נזקקה להם. הילד השני נולד שלוש או ארבע שנים מאוחר יותר כי חששנו".

 

-למה הכוונה?

"אם אני מתקלח פעם ביום, היא הייתה מתקלחת פעמיים ביום. צריך גם להרים אותה וזה לא דבר פשוט. כשנותנים לה לאכול, היא לא הייתה מסוגלת ללעוס את האוכל, היא הייתה צריכה למצוץ אותו בגלל שהמוטוריקה שלה נפגעה. מה שהיה יותר קשה היא העובדה שמבחינה מנטאלית היא לא נפגעה. רויטל הייתה בעצם בחורה מאוד תוססת ועירנית בגוף כלוא".

 

-היא עברה הליכים רפואיים בניסיון להקל על מצבה?

"בוודאי, עם השנים היא עברה הרבה מאוד ניתוחים ואשפוזים כשכל הזמן ניסו להאריך לה גידים, לקצר לה גידים. היא הייתה בבתי חולים בלי סוף. באותם ימים הייתי בקריירה צבאית, שימשתי כטייס קרבי ביחידות מיוחדות. גרנו עשר שנים בשיכון משפחות בתל נוף וטינה נהגה להסיע אותה בכל בוקר לגן מיוחד בבית החולים אסף הרופא שבו היא למדה. היא הייתה יושבת במרכז הבית. הכל היה תמיד סביבה. עשינו איתה דברים מדהימים, טסנו אתה לחו"ל, באחת הפעמים היא ישבה לידי אני הייתי בכסא הטייס והיא לידי, זה היה קטע מדהים כשהיא הבינה שהיא באוויר ואיך היא הגיבה. היא הייתה גם בטיולי ג'יפים בחו"ל, טיולי אקסטרים. לצערנו בגיל 25 היא נפטרה לנו כאן בידיים בבית".

-איך זה קרה?

"במצב שבו הייתה רויטל למעשה הגוף מתעוות. במקרה שלה הלב עבר לצד ימין ובאיזה שהוא שלב בגלל השרירים החלשים, היא לא נשמה בצורה רגילה. אם מישהו נתן לה משהו לאכול ולא ידע איך לעשות את זה, היא הייתה נחנקת והיו מבהילים אותה לבית החולים. כך מצאנו את עצמנו לא פעם במחלקת טיפול נמרץ כשמצילים אותה בדקה התשעים.

הגענו לאשפוז האחרון ומנהל המחלקה שהכיר אותי אמר לי: 'שמעון, בפעם הבאה שזה יקרה, אל תביאו אותה לבית חולים'. ממש במילים האלו. כמובן שאתה לא יכול לעשות כזה דבר. בגמר הטיפול הוצאנו אותה מבית החולים והבאנו אותה הביתה. מה שאפיין את שיתוק המוחין שלה היה קישיון של הגוף. היה קשה להזיז אותה. אני לא אשכח שבאחד הימים טינה התקשרה אליי ואמרה לי 'תבוא מהר, היא מרגישה לא טוב'. הגעתי והחזקתי אותה בידיים והיא חרחרה, ופתאום הרגשתי שהיא רפויה לגמרי ואז הבנתי שהיא בעצם מתה. היא מתה לי בידיים.

מדובר ב -25 שנה שבהן טינה במיוחד נתנה לה כל מה שאפשר לתת. אני חושב ששני הילדים הנוספים שלנו נפגעו קצת בגלל זה".

 

-מתי טינה התחילה לעסוק באמנות?

"לטינה תמיד היה כישרון לציור ותלאות החיים גרמו לעיצוב סגנון מאוד מיוחד בעבודות שלה, גם בנושא הציור וגם בפיסול. אחרי כזו השקעה אינטנסיבית ולאחר המוות של רויטל, נוצר חלל ריק ואז טינה החליטה שהיא חוזרת לאותו המקום שליווה אותה בתחילת הדרך, קרי גן הילדים בבית החולים אסף הרופא. לפני 12 שנה היא החליטה שהיא עושה את זה וממשיכה לעשות זאת באדיקות רבה עד היום כשהיא מתנדבת עם הילדים. היא ציירה את הילדים, מאיירת, נותנות חיות לקירות. היא אפילו מפיקה להם ספר מחזור בכל שנה ומביאה לידי ביטוי את כל הילדים שנמצאים בגן ומאיירת אותם בדרך ייחודית. כשהיא למעשה מספרת את הסיפור האישי שלהם. בנוסף היא התחילה גם לפסל, באחד הפסלים רואים כרית שמתוכה צומחות הפנים של רויטל. ככל שהזמן יותר עובר אתה רואה שהיא מפסלת את תלאות החיים, משפט שלמה, ליצן רפואי שמחזיק ילד מחופש, בת הים שזו אמא ובתה, חשוב לציין שהיא לא עושה את זה מטעמים מסחריים וגם את הספרים היא תורמת מכספה הפרטי. כשהילדים שלנו רואים פסל גדול חדש, הם צוחקים ומתבדחים שכשנלך לעולמנו הם יתיכו אותם ויוכלו לקבל עליהם הרבה כסף".

 

טינה מספרת: "תמיד ציירתי, כבר מגיל צעיר מאוד. למדתי במכון אבני והיו לי מורים ממש מדהימים. רויטל לא הייתה מדברת ובהבעות הפנים שלה הייתה מתקשרת איתי, אז ציירתי את כל ההבעות שלה".

 

-הציורים נראים ממש כמו תמונות

"יש רישומים ויש ציורי שמן ויש פיסול. אני מגיעה הכי קרוב שאני יכולה אבל זה לא צריך להיות כל כך קרוב, זה יפה שיש קצת סטיות. למשל הפסלים שלי, כשאני מביעה בהם עוצמה שמעון תמיד אומר לי 'זה לא צריך להיות ככה, הידיים מאוד ארוכות'. הפסלים לא נמצאים בחוץ כי הילדים שלי לא רוצים לראות אותם. זה קשה להם. הפיסול תמיד היה איתי וזה גם עולה המון כסף ודורש הרבה זמן והתמדה. זה לא כמו ציור שאתה יכול לעזוב אותו, ללכת לישון ולחזור לצייר".

 

-ומה קורה בפיסול?

"שמעון עוזר לי בקונסטרוקציה. בהתחלה צריך קונסטרוקציה מברזל כדי שהחימר ייתפס עליו. ואז אתה מעצב אותו מחימר ועושה את זה בבת אחת כי אחרת החימר מתפרק. החימר חייב להיות כל הזמן רטוב וכשאתה עוזב אותו אתה חייב לעטוף אותו בניילון.

אחרי שכל הפסל מוכן אז עושים יציקת תבנית כמו פוזיטיב ונגטיב. אז יוצקים שעווה, על השעווה יוצקים תבנית קראמית ואז יוצקים ברונזה רותחת והשעווה נמסה בגלל זה קוראים לה שעווה אבודה. זה ממש תהליך".

 

-כמה זמן לוקח לעשות פסל גדול?

(צוחקת) "תלוי, יש כאלו שלקח לי שנתיים להכין אותם. יש כל מיני שיטות לא חייבים לפסל כמוני".

-כשאת עושה את הפסלים את מרגישה שאת מתקשרת עם רויטל?

"זוהי דרך להביע את עצמי. רויטל הייתה רואה שאני מפסלת וראתה שאני מציירת אותה. היא מאוד אהבה לצייר. היינו יושבות בגינה והייתי שמה לה צבע, עוזרת לה להחזיק את המכחול ועם הצבעים היא יכלה לצייר".

 

-אלו תגובות את מקבלת מהסביבה הקרובה?

"שואלים אותי 'אם היא עוד צועקת?' אומרים שזה נראה ממש חי. קיבלתי לא מעט מחמאות, כולם מתפעלים מהפסלים ומי שמבין את המשמעות ומכיר את הסיפור רואה שזה חזק מאוד. אנשים אמרו לי 'די, תפסלי דברים שמחים. אז פיסלתי ליצן וגם הוא יצא עם הרבה עוצמות'".

 

-למה למשל החלטת לפסל את משפט שלמה?

"תשמע, כל אחד יכול לקחת את זה לחיים שלו. מבחינתי זה ממחיש את החשש של אמא לאבד את הילד או הילדה שלה".

 

-חשבת להציב את הפסלים שלך במקום ציבורי?

"אני לא מעוניינת למכור אותם, הייתי מאוד שמחה להציב אותם בתל אביב. למשל הפסל של בנות הים שהכנתי, היה מדהים אם זה היה בנמל תל אביב אבל אולי זו בקשה גדולה מדי. לא ניסינו לפנות באופן רשמי. אני מקווה שזה יקרה מתישהו".

 

-מה את יכולה לספר על ההתנדבות שלך בגן המיוחד באסף הרופא?

"הכרתי את המקום מאז שרויטל הייתה שם. היינו מגיעים לפיזיותרפיה איתה. היא קיבלה שם טיפול מדהים בגנים ובכיתות א' וב'. לאחר מכן היינו מגיעים כל הזמן לניתוחים אורתופדיים, לאשפוזים. החלטתי אחרי שהיא נפטרה שאני רוצה להחזיר את מה שקיבלנו, להתנדב ולתת חום ואהבה לילדים האחרים. כל מה ששימח ועשה טוב לבת שלי אני עושה לאחרים. הצוות הרפואי קיבל אותי בידיים פתוחות, הם המשפחה השנייה שלי".

 

שמעון: "תשמע, ממש מתים עליה שם. היא פשוט מצטנעת, רק לאחרונה היא לקחה אותם למופע מיוחד במערת צדקיהו עם חמישה אנשי צוות. גם המשפחות של הילדים מאוד קשורות אליה".

טינה: "הילדים האלו הם החברים של הבת שלי ולא משנה התקופות. אני אוהבת אותם כמו הילדים שלי ואז התחלתי לאייר אותם ולתת להם משהו בסוף שנה. מתנה על כל המאמץ שלהם כשהם עובדים בגן. זיכרון ומזכרת למשפחות".

 

-איך את מאיירת?

"אני מנסה לראות מה מאפיין כל ילד, לפי סוג הטיפול של אותו ילד. אני חיה את זה כל כך עמוק שזה חרוט בזיכרון. יש לי עדיין את הציוד הרפואי של הבת שלי".

 

אני חייב לשאול – שני הילדים האחרים שלך לא אומרים לך באיזה שהוא מקום 'מספיק' או שהם מקבלים את הפעילות בהבנה?

"זה רק צד אחד שלי יש עוד הרבה צדדים. הם יודעים שזה גורם לי המון אושר ואני מרגישה שדרך זה אני מחזירה ותורמת להם. הילדים מחזירים שמחה ואהבה, הילדים האלו מדהימים וזה נותן את הטעם והצבע והגוון לחיים. לתת להם משהו אחר זו שליחות".

 

לפני שאנחנו נפרדים, שמעון מלווה אותי לשער הכניסה וכאשר אנו צועדים בין הפסלים בחצר הוא מציין: "את הבית הזה בנינו במיוחד לרויטל, היא הייתה בין הראשונות בארץ שעשתה רכיבה טיפולית אז עשינו לה חווה עם סוסים, בריכה שבה היא עשתה טיפולים. עשינו אפילו יחידת הורים שבה תכננו שהמטפלת שלה תתגורר איתה. לא תיארנו לעצמנו שזה ייגמר כל כך מהר".

צילום: פרטי

 

 

 

 

 

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל joffe.dana@gmail.com

אולי יעניין אותך גם:

אורן רפאל. צילום: יעל אורבך

מעצב השיער אורן רפאל: "לא נתתי לאף אחד לעמוד בדרכי"