דף הבית / חדשות העיר / זוכרים ולא שוכחים

זוכרים ולא שוכחים

היום תיערך העצרת המרכזית לשואה ולגבורה לרגלי האנדרטה במערב העיר. בעצרת ידליקו ששה ניצולי שואה, משואה לזכרם של ששת המיליונים שנספו במלחמה הקשה בתולדות העם היהודי

מי ליאור

ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה יצוין בעצרת מרכזית לרגלי האנדרטה המשקיפה על שמותיהם של חסידי אומות העולם כאומרת תודה. ששה ניצולי שואה עלו בזה אחר זה באירוע והדליקו משואה לזכר יקיריהם ולזכרם של מי שלא נותרה מהם שארית פליטה וכמיטב המסורת, המשואה האחרונה הודלקה לתקומת מדינת ישראל.


  יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "גל גפן" Joffe.dana@gmail.com


מאיר ברכה
נולד בבולגריה ב- 1937 להוריו אליהו ורבקה, ארבע שנים לאחר מכן חייו השתנו לאין ערוך כשהשלטון הבולגרי כרת ברית בהסכמה עם גרמניה והתיר ללוחמיו להיכנס לעיר הולדתו קיוסטנדילואלה. אלה נישלו את היהודים מכל רכושם וסימנו אותם לגירוש למחנה טרבלינקה. מאיר ברכה זוכר כילד את החוויה הקשה שבא נלקח אביו למחנה עבודה ואת הגעגועים העצומים אליו: "אני זוכר את החיים הקשים והפחדים והחששות שלוו אותי ואת אחותי הבכורה בלה הגדולה ממני בארבע וחצי שנים, וכמובן את אמי, שנאלצה לגדל אותנו בגפה ולדאוג לכלכלתנו כנגד כל הסיכויים. בתום המלחמה ולאחר כשלוש שנים התאחדה המשפחה כשאבא שב ממחנות העבודה לאחר שחרורן".
בגיל 12 עלה מאיר לישראל בשנת – 1949 לבית העולים בפרדס חנה, משם נדדנו לרמלה וליפו. אחותו בלה הקדימה ועלתה לארץ חצי שנה קודם לכן ועשתה בקיבוץ בית אורן, במסגרת עליית הנוער, ובשל גילו הצעיר נותר מאיר להתגורר עם הוריו באוהלים שהוקמו מטעם הסוכנות היהודית לעולים החדשים. אמו של מאיר עבדה בפרדס בקיבוץ נען ואביו סלל כבישים. ביפו למד מאיר בבית ספר יסודי שבי ציון ובתיכון מונטפיורי. בשנת 1956 התגייס מאיר לצהל ושירת כסמל בהנדסה קרבית.
לימים עבד כפקיד בבנק דיסקונט, ולאחר 44 שנים פרש לגמלאות. מתנדב בגמל"א ומסייע לתלמידים מבני הקהילה האתיופית בלימודים בבית הספר הממ"ד סיני. למאיר ברכה ורעייתו תמר, שני בנים, וארבעה נכדים.
מאיר ברכה הדליק משואה לציון תרומתם של ניצולי ושורדי השואה לבנייתה של המדינה.

דוד נרדיה
דוד נרדיה נולד בשנת 1937 בסופיה בולגריה. כשהמלחמה פרצה היה דוד בן שש ובמהלך שנתיים הוגלה עם אמו ושני אחיו לערים שונות, ביוזמתו של בוריס, מלך בולגריה שביקש לטשטש את ריכוז היהודים ולמנוע את הובלתם אל תאי הגזים באוושויץ.
דמותו של אביו משה התערפלה ונמחקה מזיכרונו משום שהוא נשלח לעבודות כפיה במחנות, מרגע פרוץ המלחמה ועד לסיומה. במהלך ארבע שנות היעדרותו של האב והמפגש המחודש ביניהם, נאלצה אמו בוקה לפרנס את ילדיה בגפה ועסקה בעבודות מזדמנות ששכרם הזעום לא היה בו די כדי לקיימם. לדבריו, המשפחה ידעה רעב ומצוקה כלכלית קשה, חרף העובדה שהעם הבולגרי סיפק מנת מזון בסתר מעת לעת.
בתום המלחמה חבר האב שנית למשפחתו, ששבה לסופיה לביתה הנטוש. דוד זוכר עד כמה נוכחותו של האב היתה לו לזרה ואת קשיי ההסתגלות ופיתוח הרגש כלפיו.
בשנת 1948, עלה דוד לישראל באוניה פאן יורק ובשנת 1959 נישא לנעמי והתאלמן בשנת 1992. לדוד ששה ילדים, חמש עשרה נכדים, ושלושה נינים. דוד למד בארץ נגרות וחרטות עץ. דוד מודה כי כל עולמו הם בני משפחתו ומדינת ישראל.
דוד נרדיה הדליק משואה לכבודם של יהודי בולגריה ולזכר הילדים שנספו בשואה.

מרים תמיר
מרים נולדה בתוניסיה בשנת 1935, להוריה חנה ואליהו ז"ל. בגיל שבע כשפרצה המלחמה, עברה המשפחה תקופה קשה מלאת סבל וידעה עויינות רבה מצד הערבים ומצד הגרמנים שהפגיזו את שכונת מגוריה, במטרה לזרוע הרג רב בקרב היהודים בקהילה. מרים זוכרת את הפחדים שפקדו אותה כילדה צעירה בדרך שעשתה לבית המלאכה לעורות של אביה, כדי להביא לו את ארוחת הצהריים ולאחר ששבה מבוהלת מהדרך, אסרה עליה אמה להמשיך במשימה. למרים ארע נס כשהיא נצלה מפגז שנפל לא הרחק ממנה. כשאביה הגיע אחריה הביתה החליטו בני המשפחה לנטוש את הבית מבלי שיצטיידו במזון וללא בגדים. בדרכם להרים נשמטו מרגליה הנעליים והיא נאלצה להמשיך יחפה ולטפס יחד עם סבתה, הוריה ושלוש אחיותיה. בהרים מצאנו מסתור אצל לקוח צרפתי של אביה, שנאות להסתירם מפני הגרמנים. "במשך חודשים ספורים, התקיימנו משאריות מזון ומשקל גופנו הלך והצטמק באופן ניכר. לאחר מספר חודשים החליט בעל החווה שאינו מוכן להסתכן יותר וביקש שנפנה את המקום, משכך חזרה המשפחה לביתה בבז'ה במטרה להמשיך ולהצטייד ביתרת הבגדים, אלא שהמשפחה לא מצאה דבר וחצי דבר מהרכוש שכולו נבזז על ידי הערבים. בצר לנו עלינו על רכבות וברחנו לקונסנטין באלג'יריה, שם התגוררו בני המשפחה בבתי יהודים. בשנת 1948 הגיעו שליחי הסוכנות היהודית בחסות הנרייטה סולד והעבירו אותנו כילדים במטוסים מתוניס לצרפת ורסאי, שם שכרו עבורנו בית גדול שבו התגוררנו במשך שנה לערך ועם סיום מלחמת השחרור עלינו לארץ ישראל. היינו למעשה המחזור הראשון של הילדים שעלו באמצעות עליית הנוער מצפון אפריקה".
בתוניס נמנתה מרים תמיר על ילדי תנועה דרור, שם למדה שירים עבריים ושרה למרות שלא הבינה את משמעותם. לדבריה, חרף העובדה זה היה עבורה שיעור נפלא בציונות שהפך אותה לפטריוטית כילדה בת 12. בעודה בצרפת הוכשרה לעלייה ולמדה לדבר עברית. לאחר שעלתה לארץ, לא לפני שאמה נדרשה לחתום על אישור עלייתה, נשלחה לקיבוץ מעגן ומשם לבית אורן, עבדה במשק החקלאי, ברפת בדיר ובבית הילדים. התגייסה לצה"ל לנח"ל ומסגרת שלת, שרתה בכפר סולד הסמוך לגבול הסורי. בשנת 1960 נישאה מרים לחנן מקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן. לבני הזוג ארבעה ילדים, שמונה נכדים וגיא, נין בן חצי שנה. כחלוצים נמנו בני הזוג על ראשוני מקימי ערד. לפני עשרים וחמש שנים עברה להתגורר בראשון קרוב לילדיה ועסקה כגננת בחינוך לגיל הרך. כיום מרים גמלאית פעילה במועדון לניצולי שואה בעיר.
מרים תמיר הדליקה משואה לכבודם של יהודי צפון אפריקה שסבלו מהכיבוש הנאצי, עלו לישראל ובנו בה את ביתם.

ליאון אריה גצל
כשפרצה המלחמה, ליאון אריה גצל היה בגיל ארבע ואח לשניים, טוביה ושרה. בני המשפחה התגוררו בעיר באקאיו ברומניה ואביו נשלח לעבודות כפיה במחנה טרנסניסטריה, ואת אחיו טוביה בן התשע צרפו הכוחות הגרמנים לצעירים נוספים שנשלחו לשדה תעופה המקומי, שם החדירו תחמושת במטוסים שעשו דרכם לרוסיה. בתנאי כלכלה קשים וללא אמצעי פרנסה, נאלצה אמו רוזה לצאת לעבודה בבית חולים כשהוא מזדנב אחריה לכל מקום, מפאת גילו הצעיר מאד ובהעדר מי שישמור עליו. בבית חולים היה עד לפציעות ולמראות הזוועה הרבים של המאושפזים. אמו שנלחמה קשה כדי להשיג את פת הלחם לקיומו, תפרה בנוסף בגדים לנשים הרומניות תמורת שאריות מזון. לימים סיפרה אמו לבנה כי השכנים הרומנים השתדלו לסייע להם והסתירו פרוסת לחם מדי פעם וכך הותירו שאריות מזון עבורם. לדבריו, עד היום הוא זוכר את דמותה של אישה רעבה כשהיא מוצצת עשב דשא.
ליאון אריה גצל עלה לישראל ב – 4 באוקטובר 1963 דרך רומא, באוניה התורכית סמסון שבה חגגו את חג הסוכות בצוותא. לאחר שנים הכיר את בת זוגו רחל, נישא לה ועבר להתגורר מירושלים יחד עמה בראשון. לבני הזוג שני בנים וחמישה ונכדים. אחד מבניו סא"ל והשני עובד בהייטק. ליאון במקצועו חשמלאי עבד בשנותיו הראשונות בכנסת ישראל ואת עיקר השנים עשה בבית חולים בלינסון
כחשמלאי אחזקה עד צאתו לגמלאות בשנת 2000. ליאון מצהיר כי הוא אוהב את ארץ ישראל בכל נפשו ומאודו ואת האהבה הזאת הוא מוריש לשני ילדיו וחמשת נכדיו.
ליאון אריה גצל הדליק משואה לכבוד מי שהצליחו בזכות נחישותם ותושייתם לשרוד ולעלות לארץ המובטחת.

דבורה אלקלעי
דבורה אלקלעי (80) נולדה בתל אביב בשנת 1937, להוריה אסתר ויוסף בלושטיין שעלו לפלסטינה מפולין ב- 1935, לאב חלוץ, בן למשפחה דתית ואם שעבדה כגננת בגן תרבות בפולין (שבו למדו ודברו עברית). באוגוסט 1939 נסעה אסתר בלושטיין עם בתה דבורה בת השנתיים לבקר את בני המשפחה בפולין. השתיים הגיעו לעיירה קלושין הסמוכה לוורשה. ב- 6 בספטמבר שבועיים לאחר מכן, כבשו הגרמנים את העיירה, אספו את היהודים וביניהם את דבורה ואמה, והרגו ופצעו בכיכר העירייה ללא הבחנה את כל מי שהעז לזוז. לאחר מכן כפו על היהודים לרוץ מרחק מה ולהגיע לכנסיה, שם כלאו את כולם במהלך שלושה ימים ללא מזון וכמעט ללא מים וללא תנאים אנושיים. בתום שלושה ימים ולילות שוחררו היהודים הנותרים ושבו לבתיהם. אמה של דבורה בחרה לעבור לוורשה ולהתגורר אצל הסבתא בגטו. הודות לעבודתה של האם בבית תמחוי, שרדו האם, בתה והסבתא את התנאים הקשים. אבי המשפחה שנותר בפלסטינה, השיג אזרחות פלסטינאית עבור רעייתו ובתו ואולם הניירות ששוגרו לפולין נמכרו לגורמים זרים, מכאן שדבורה ואמה נאלצו להמשיך ולחיות בגטו. במסגרת חילופי אזרחים, טמפלרים תמורת יהודים בעלי אזרחו פלסטינאית, ניצלו חייהן של השתיים ששבו ארצה ב- 19 בדצמבר 1941. לימים נולדו להוריה שני ילדים נוספים, אח ואחות לדבורה. דבורה התגייסה לצה"ל ובשירותה הצבאי עבדה כמורה במושבים, המשיכה בחינוך לאורך שלושים שנה עד לפרישתה לגמלאות בשנת 1993.
דבורה אלקלעי נשואה לנסים ולבני הזוג ארבעה בנים ו- 11 נכדים. המוטו שלה, הנשען על אובדן מרבית בני המשפחה; "מתוך הלהבות הבוערות עלינו חיים ונושמים ופננו אל העתיד". כיום דבורה אלקלעי יושבת ראש העמותה למען הקשיש בראשל"צ ומתנדבת ביד שרה.
דבורה הדליקה משואה לטיפוח דור העתיד בחינוך הילדים במושבים, בראשית דרכה של המדינה.

בלומה גולנסקי
בלומה גולנסקי (78) נולדה ישר לתוך המלחמה בעיר בריסק. לדבריה, נשלחו היהודים לסיביר בהוראת הרודן סטלין, שם נפטרה אחותה ברוניה מהתנאים המחפירים שגרמו לסבל רב ולתמותה רבה בקרב היהודים, שסבלו מקור מקפיא ורעב משווע. לימים סיפרה אמא לבלומה כי בשל נבצרות להניק את בתה התינוקת, הסתפקה בטבילת לחם שחור במים וזה היה הבסיס לתזונתה הדלה שהובילה למחלות ולגוף הצנום, שלא עמד בתת תזונה וגופה התקשה להתפתח כראוי. כן יודעת לספר בלומה כי עד גיל 8 סבלה מהעדר שיניים בפיה ועוד. בשנת 1946 לאחר המלחמה, שבה המשפחה לפולין שיהודיה ידעו פוגרום ורדיפות שאיימו על חייהם. בעקבות כך ברחה המשפחה לאוסטריה למחנה עקורים דרך יערות חשוכים, מבלי להשמיע קול פן יבולע לחייהם. במחנה העקורים שהתה המשפחה תשעה חודשים וכשהמחנה התפרק, היהודים התפזרו לכל עבר. מאחר ולבני המשפחה לא נותר זכר לפליטה, שבו הוריה של בלומה יחד עמה לפולין עד לעלייתם ארצה בשנת 1957. הוריה התגוררו במעברת נווה עמל בהרצליה. בלומה בת השבע עשרה נשלחה לאסף הרופא לקורס אחיות, שם הכירה את מאיר גולנסקי ז"ל ניצול שואה, נישאה לו והקימה משפחה. בשנת 1975 החלה לעבוד כאחות במחלקה כירורגית באסף הרופא ועבדה שם במהלך 25 שנים. לבני הזוג נולדו ארבעה בנים ועשרה נכדים. בלומה אינה מסתירה את גאוותה על כך שמבת יחידה ששרדה את השואה כנגד כל הסיכויים, הצליחה להקים משפחה לתפארת.
בלומה גולנסקי תדליק משואה לזכר ששת מליוני היהודים שנספו בשואה ולתקומתה של מדינת ישראל.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל joffe.dana@gmail.com

אולי יעניין אותך גם:

שריפה צילום כבאות והצלה לישראל תחנה אזורית חולון בת ים2

בת ים: שריפה ברחוב מסריק