הרב שלמה לוי
אחד מהפיוטים היותר מפורסמים ל"ימים נוראים" הוא הפיוט "ונתנה תוקף", אשר נתחבר ע"י ר' אמנון ממגנצא. המסורת אודות הפיוט מתרחש במאה ה-11 במיינץ אשר בצרפת. ה"אור זרוע" שהינו ספר הלכה, מתאר כיצד דרש ההגמון של מגנצא מרבי אמנון, שהיה גדול הדור, להמיר את דתו. כדי להתחמק מהדרישה ביקש רבי אמנון שלושה ימים כדי לשקול בדבר. אחר כך התחרט על שלא דחה את ההגמון לאלתר ובכך רמז לו, כביכול, שהמרת הדת באה בחשבון מבחינתו. ביום השלישי, משלא הגיע לארמון, הביאוהו אל ההגמון בכוח.
רבי אמנון הציע להגמון לכרות את לשונו, שכשלה כאשר לא דחתה את ההצעה מיד, אך ההגמון חפץ להעניש דווקא את רגליו, שלא הביאו אותו לארמון. הוא עונה בייסורים איומים, ואנשי ההגמון כרתו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו אחת אחת והמליחו את הפצעים במלח. היה זה בסמוך לראש השנה, ומשהחזירוהו לביתו והגיע החג, ביקש שיביאוהו לבית הכנסת. שם, לפני אמירת קדושה, פתח את פיו ואמר את פיוט "ונתנה תוקף"; משסיים אותו נפטר. ביום השלישי לפטירתו נגלה רבי אמנון לרבנו קלונימוס בן משולם (בן למשפחה איטלקית שהיגרה לאשכנז) בחלום והשלים את הפיוט, וציווה אותו להפיץ בכל הקהילות פיוט זה, וכך נעשה.
ננסה לעמוד על מספר מוטיבים בפיוט, וההשלכה שלהם על יום הכיפורים. במשנה מסכת ראש השנה נאמר: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר: (תהלים ל"ג) "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". משנה זו מלמדת על הדין המתרחש בשמים בבית דין של מעלה. בראש השנה האנשים נידונים גם באופן אישי וגם בצורה כללית, כך מתבאר המושג "כבני מרון" מלשון "number" מספר, באופן אישי וגם העמים והלאומים. כל אדם מיוחד במינו, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. אך הקב"ה: "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם" בגדלותו הוא מכיר את כל ברואיו בסקירה כללית, והכרה אישית של כל אחד ואחד. ראיה זו אינה מבטלת או מטשטשת את הראיה המיוחדת ואת ההתייחסות המיוחדת, המאפשרת חיים שלמים ושונים זה מזה וכך הם נידונים. ביום ראש השנה נכתבים ונחתמים הצדיקים מיד לחיים טובים ולשלום, והרשעים נכתבים ונחתמים למיתה. "הבנוניים" אלה שלא הכריעו את דינם האם לחיים או למיתה, עומדים בהמתנה עד שיכריעו בדינים. לכך ניתנו עשרת ימי תשובה שבהם אנו יכולים להכריע את כף הדין לטובה ולברכה, על ידי, תפילה – חשיפת הקשר הפנימי ביני לבין בוראי, תשובה – תיקון אורחות החיים, צדקה – נתינה משלנו למען הזולת.
אנו חווים בפיוט את אימת יום הדין מצד אחד ומצד השני את חמלת הבורא. אדגים זאת בדברי הפייטן "כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ. מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ", למה בחבר ר' אמנון דווקא את הדימוי של הרועה ? המענה לכך, הרבה ממנהיגי האומה היו בתחילה רועי צאן דבר זה בא לבטא את הדאגה והחמלה של מנהיגי האומה הישראלית. המדרש מתאר את משה רבנו בזמן העבודה שלו כרועה צאן יתרו. אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאן של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי אחד ורץ אחריו עד שהגיע למקום מחסה. כיון שהגיע למחסה נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר לו: יודע אני שעייף אתה כיון שרצת, מה עשה משה הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם – חייך, אתה תרעה צאני. הוי אומר: "ומשה היה רועה". (מדרש רבה). היכולת של הרועה לראות בעין חמלתו את צרכי הכבש הבודד ולדאוג לו, ומצד שני לדאוג לכללות הצאן, היא מעלה מיוחדת. היכולת של משה רבנו הרועה הנאמן, להבין שגם שברח הכבש לא מחמת שובבות ופרחחות, אלא צימאון גדול שתקף אותו. כך הקב"ה בחמלתו ואהבתו הרבה, פוקח את עינו על עמו ונחלתו, ודואג לבניו האהובים עם ישראל. שנכתב ונחתם לחיים טובים וארוכים מתוך בריאות איתנה ושלום פנימי בתוך עמנו ושכנינו.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר וחבר לשכת הרבנות בראשון לציון.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
