"השכנים שלי מביאים לי אוכל"

המאבק על קיצבאות הנכים הולך ומתרחב לעוד איזורים ברחבי הארץ, השבוע שוחחנו עם שרי חסון, 60, תושבת בת-ים, קטועת שתי רגליים, שנאלצת לחיות מקצבאות ותשלומים בסך כולל של כ- 5,000 שקלים.
חסון: "אם אעבור איתך על ההוצאות שלי, אתה תבין שאין שום סיכוי בעולם לחיות מסכום כזה. אני קטועת שתי רגליים ואת רוב הדברים אני לא מסוגלת לעשות בעצמי ולכן אני מחזיקה רוב היום עובדת סיעודית ב- 4,000 שקלים. יש לי לקנות תרופות, עזרים לבית לנכה, אוכל, בגדים, חשבונות ואני פשוט לא מצליחה להסתדר וזה כואב מאוד. פעם הייתי אשה בריאה והיום אני רק בוכה כל היום".
מהסכומים שתיארת נראה שלא ניתן לחיות בשום צורה. איך את בכל זאת מצליחה להתקיים?
"יש לי בן יחיד שנאלץ לחיות מהיד לפה, הוא לוקח הלוואות ונותן לי מה שהוא יכול בכדי שאני אשרוד. השכנים שלי, שמודעים למצבי, מביאים לי מדי פעם אוכל. זה קשה להיות נזקק ולצפות לרחמים של אחרים. אתה מאבד את כל הכבוד האישי הכי בסיסי שיש לבנאדם, זה מאוד קשה להרגיש כמו מסכנה- ולא רק שאת מגיעה למצב פיזי קשה, מתלווה לזה גם מצב נפשי מאוד קשה".
האם ניסית לפנות למוסד לביטוח לאומי בכדי לשפר את מצבך מבחינת סכומי הקצבאות?
"אני פונה אליהם כל הזמן. גם עכשיו אני בתהליכים מולם, שיכירו בהחמרת מצבי, אבל הם כל הזמן אומרים לי שמאחר ופלג הגוף העליון שלי מתפקד אז יש המון דברים שאני יכולה לעשות, למרות שאני מרותקת לגמרי לכיסא גלגלים. יש לי 75 אחוזי נכות. כלומר, מבחינתם אני יכולה לתפקד, אבל מה אני יכולה לעשות בלי שתי רגליים? אולי הם רוצים שבגיל 60 אני אחבר שתי פרוטזות לרגליים ואצא כל בוקר, בהליכה, לעבוד. אני ממתינה כעת לתשובות לאחר הגשת בקשה נוספת, אבל זה לוקח המון זמן ובנתיים אין לי ממה לחיות".
האם, לדעתך, המאבק הארצי על הגדלת קצבאות הנכים יישא פירות?
"אני מאוד רוצה להיות אופטימית ולהאמין שכן, אני לא רואה דרך אחרת. אתם לא מבינים כמה הוצאות יש לנכה בכיסא גלגלים: להתקין בתוך הבית הנגשה, עזרי תנועה, ציוד רפואי, עובדת סיעודית וכו'. לא מספיק שהגורל התאכזר לנכה, עכשיו גם המדינה צריכה להפנות לו עורף? כולם מסכימים שהמאבק שלנו צודק ועכשיו רק הגיע הזמן שהממשלה תקבל קצת חמלה ותעשה מה שצריך".