"אמי היתה כחולה, גוון כחול חיוור מהול באפר, כפות הידיים היו באופן מוזר כהות יותר מן הפנים, כשמצאתי אותה בביתה, בבוקר ינואר ההוא. כפות הידיים כבר הוכתמו בדיו בקמטי מפרקי האצבעות. אמי היתה מתה זה ימים אחדים". כך מתחיל "אל מול הלילה" ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן. לוסיל, אמא של דלפין, הייתה בצעירותה דוגמנית מצליחה: תמיד זוהרת, תמיד מאופרת – תמיד נפלאה. אבל כאשר דלפין גדלה מעט, לקתה לוסיל בדיכאון חריף, שהיה מלווה ברעיונות שווא, למשל שהיא צריכה לחלק את כל כספה או שהיא יכולה לשלוט במנגנוני המטרו בפריז. מחלתה הייתה חלק בלתי נפרד מילדותן של דלפין ואחותה מאנון כמו גם מחייהן הבוגרים. דלפין, שהפכה לסופרת מצליחה, נאבקה לאחר מותה של האם ברעיון לכתוב עליה ספר. רבים כל כך עשו זאת בעבר, והיא הייתה סבורה שהנושא חבוט וזרוע מוקשים. רק משהבינה עד כמה הכתיבה שלה קשורה באימה ובסיפוריה, נכנעה והתיישבה לכתוב את סיפורה; סיפורה של ילדה יפה שגדלה בקרב משפחה ססגונית שהשמחה התגלמה בה בשיא קולניותה, ושנשמעו בה גם ההד העיקש של המתים וקולה הרועם של השתיקה. (מצרפתית: רמה איילון, הוצאת מודן, 311 עמודים)
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
