ללדת זה תמיד סיפור מורכב. ללדת בימי הקורונה בשיא הסגר השלישי הופך את הדברים למעניינים במיוחד. אז בשעה טובה לפני כשבועיים נולד לי בן (השני במספר) שיצא לאוויר העולם בשעות הבוקר כשמכל עבר מקיפים אותו אנשים עם מסכות שרק מחכים שיתחיל לבכות. אני מניח שהתינוק הזה מצטרף לגל 'בייבי בום' של הסגר הראשון.
לילה של צירים
הגענו לבית חולים שיבא ביום ראשון בערב כשרעייתי עוד חושבת שמדובר בכלל בבדיקה שגרתית לנוכח כאבים שהיו לה והיא מיד חוזרת הביתה. אבל למרות רצונותיה ללדת מאוחר יותר (היא הייתה רק יומיים בחודש תשיעי), הרופאה קבעה שיש סיכויים גבוהים ללדת ביומיים הקרובים, והוחלט שהיא תישאר בבית החולים. מחלקת היולדות נמצאת מול חניון הקורונה האטום, כך שבמרחק לא רב האחד מהשני, במקום אחד מנסים לשמור על חולים וממול מביאים חיים לעולם שלא ברור איך ייראה בעקבות המגפה. למחלקת יולדות לא מכניסים אותנו עד שמורן רעייתי תקבל את תוצאת בדיקת הקורונה המהירה. בחדר ההמתנה כל אחד מתכנס בכאבו או שמחתו והדבר הכי פעיל שם זה השפריצר של מיכל האלכוהול.
תחת גשם סוחף חזרתי הבייתה להיות עם הבן הקטן (אוטוטו בן 4) שעוד מעט יהפוך לבכור. בשעת בוקר מוקדמת מורן מתקשרת "תגיע מהר לחדר לידה אני כבר בלידה פעילה" היא אומרת בבהילות. מובן שהגעתי במהירות שיא, אחרי שהפקדתי את הילד אצל הסבתא. כשנכנסתי לחדר הלידה החשוך עם כל המסכים המרצדים, האחות עודדה את מורן שסיפרה לי איזה לילה קשה של צירים עבר עליה. בתגובה שלפתי את המצלמה שלי, שגם עוזרת לי לאצור רגעים משמעותיים בחיים, וגם איפשהו מגינה עלי, "זה טוב שאתה מצלם" מעודדת אותי רופאה שנכנסה לעזור. "גם ככה רוב הגברים לא ממש יודעים מה לעשות עם עצמם בחדר לידה", היא אומרת חצי בהומור וחצי ברצינות.
"כל לידה היא נס"
בשלב מסוים בלידה, התנוחה של התינוק הייתה בכיוון לא מומלץ והחל זירוז לידה, תחילה עם עוד רופאה, וכשזה לא עזר הגיע בחור רחב עם קפוצ'ון צבעוני שמיד לקח את העניינים לידיים, תרתי משמע, ופשוט עיסה את הבטן של מורן תוך שהוא דוחף את התינוק ומסנן לעבר האחיות 'אני צריך להרגיש את הציר'. לבחור שהציל את המצב קוראים משה יוסף ברין (55) והוא מיילד מהיחידים בארץ (יש בערך חמישה) ואחראי חדר לידה, ככל הנראה מהיחידים בעולם בתחום שנשלט לרוב על ידי נשים. "כשאני למדתי לפני 26 שנים, הייתי היחיד במחזור" הוא נזכר "בארה"ב ובאירופה אחוז המיילדים גברים מגיע עד ל-16 אחוז. בארץ אנחנו אחוז מזערי. זה עניין של סטריאוטיפים ומגדר. גברים שלומדים להיות אחים ילכו לטיפול נמרץ או מיון".
ברין תושב קריית אונו יילד כבר אלפי נשים "כל לידה היא נס בהתגלמותו", ברזומה שלו הוא כבר יילד את אחותו, את אשתו פעמיים, את הגיסות שלו ואת האחייניות שלו (למעט אחת). כמה שעות מאוחר יותר אני פוגש בתינוקייה (היכן שהתינוק מתקבל מיד לאחר לידתו לצורך בדיקות וחיסונים), אחות מאור יהודה שמספרת שהוא יילד את אמא שלה לפני 24 שנים, "בתור אישה דתייה אני מעדיפה שמשה יילד אותי מאשר מיילדת" היא אומרת.
ברין: "האושר הכי גדול שלי זה שמגיעות אליי היום נשים שהן דור שני שאני כבר מיילד".
למקצוע הבלתי שגרתי הגיע ברין כאשר למד בבית הספר לסיעוד, "היינו צריכים להתנסות במחלקות שונות וכאשר התנסתי בחדר לידה הרגשתי שזו עבורי הרבה מעבר לעוד התנסות. הרגשתי משהו שבוער בי, תחושה שאני שייך למקום הזה וכאילו כוח עליון דוחף אותי לקדמת הבמה כשאני רוצה ליילד עוד ועוד וברגעים אלו חוויתי הרמוניה בין גוף לנפש".
הקורונה שיבשה הכל
שמו של ברין יצא לפניו, מספרים שאפילו האדמו"ר מגור מפנה אליו צעירות לפני לידה כדי שייוועצו עמו "רק אל תחזירו אותו בתשובה" אומר האדמו"ר לחסידיו "ייעודו נמצא בחדר הלידה". בחדר הלידה ברין הוא הפסיכולוג, המרגיע, האיש שמלטף במילים ובהומור. בסוף הלידה אני כולי נרגש ומודה לו מקרב לב, והוא תופס את שתי ידיי בחוזקה ואומר לי "שתדע לך שאני כולי נתינה, אהבה וחמלה".
בימי קורונה המקצוע של ברין הפך למאתגר יותר, "יש הרבה אי וודאות. במיוחד בסגרים הראשונים שהיינו צריכים לבשר ליולדות שהן חיוביות לנגיף". בשעת הלידה כל הנוכחים מחויבים לחבישת מסכות לא כולל היולדת, "אנחנו נדרשים למיגון אקסטרא ובתחום בו המגע והבעות הפנים הם חלק חשוב, באה הקורונה ושיבשה את הכל. אז למרות המסכות ושמירת המרחק אנחנו מוצאים בתוך האילוצים את השיח ואת החיוך ניתן לראות אפילו דרך העיניים". במידה והיולדת חיובית לנגיף מחויב כל הצוות למיגון מלא, "זה לא פשוט ליילד כך" הוא מסביר, "החושים מתקהים ואתה עובד כמו בתוך בועה שאתה מזיע עם המון אדים, אבל גם על זה התגברנו כבר".
כשאשתי עוברת למחלקת היולדות אנחנו כבר מרגישים אנחת רווחה. מורן מקבלת חדר עם חלון מרווח (פה לא יחזור מקרה קורין גדעון) ואנחנו עוברים לשלב הבא- לעיסוק ברישום תעודת זהות של הילוד, שוב בדיקות ועכשיו גם עוגה עם נר שנשארת מיותמת, כי אף אחד מהצוות לא רוצה לטעום בגלל מגבלות הקורונה.
"יש לילות שאני מסיים בשתיים בלילה אחרי לידה מוצלחת, וכשאני יוצא את פתח בית החולים מותש ועייף, אני מודה לאל על החוויה שהעניק לי". מסכם ברין.
צילום: איתן אלחדז ברק
