עד לפני כעשר שנים היה שלמה אלמליח (67) אדם עובד, פעיל ציבור מוכר באור יהודה כחבר מועצה ומנהל סניף הפועל המזרחי ובעל משפחה עם ארבעה ילדים. אבל אז החל מצבו הבריאותי והנפשי להתדרדר. הוא חווה גירושין קשים, נותק מילדיו, עבר ניתוחים והוכר כנכה. כיום אין מילה אחרת מלתאר אותו אלא כשבר כלי. הוא חי בגפו, בודד וערירי במבנה מט לנפול בסמוך לבית כנסת אלי כהן במרכז העיר. הוא מתקשה להוציא מילים מפיו וחדרו הקטן מוזנח ועלוב. ידו אינה משגת תנור גז ואי לכך הוא אינו אוכל ארוחות חמות. גם מקלחת אין במבנה והמים היחידים שיוצאים מהתקרה הם דליפות של מי גשמים מהגג. למרות כל זאת אין הוא מבקש רחמים או כסף "אני רוצה שהעירייה תמשיך לעזור לי" הוא אומר "כבר כמה חודשים שאני מבקש לראות עובד סוציאלי פעם בשבוע ובינתיים זה לא קורה". בימי הקורונה והסגרים מצבו החריף "אני עדיין בודד אך לפני הקורונה עוד הייתי יכול לצאת ולומר שלום לבעלי החנויות ולעוברי אורח אך כיום גם זה בקושי קורה" הוא מספר בכאב לב. עד לפני יותר מעשור מהמבנה הזה בו הוא היום מתגורר, הוא ניהל את סניף הפועל המזרחי ואת האגף לתרבות תורנית בעיר "אנשים היו באים אליי כדי שאסדר להם ביטוח בריאות ותמיד הייתי נעתר לבקשותיהם גם אם הם לא תמיד עמדו בקריטריונים".
הערבים הוקדשו לציבור
בשנת 1969 הוא הגיע לאור יהודה כנער עם הוריו מירושלים כדי לגור בשכונת גיורא. אלמליח הוא אחד מ- 13 אחים שבנה את עצמו בעשר אצבעותיו. בשנת 1985 הוא הכיר את רעייתו ואם ילדיו ובאותם שנים התחיל את פעילותו הציבורית במקביל לעבודתו כמחלק דואר ומנהל אירועים "את הערבים שלי הייתי מקדיש בהתנדבות למען הציבור" הוא נזכר. אלמליח הקים באותם ימים את תנועת התשובה בעיר "התחלתי להעביר שיעורי תורה. הייתי מוציא אוטובוסים לטיולים להכרת הארץ. הייתי מכין ילדים לבר מצווה ואפילו הקמתי מועדון לנערים בסיכון". לאלמליח היו כמה תפקידים: הוא היה חבר מועצת העיר במשך שני עשורים, סגן יו"ר המתנ"ס במשך שנים רבות. והיה יו"ר סניף המפד"ל בעיר, "התמסרתי למען התושבים. בלילות הייתי חושב איך לפתור בעיות של תושבים שנקלעו למצוקה". הוא קנה דירה בכוחות עצמו "תמיד זכרתי כמה היה לאבי קשה לכלכל את המשפחה הגדולה" הוא מספר כלקח שהוא הפנים.
לפני יותר מעשור הוא התגרש באופן באופן מאוד לא ידידותי מרעייתו עם חילופי האשמות קשות. הוא פוטר מעבודתו בדואר ואז גם החלו בעיות בריאות שנתנו את אותותיהם גם בנפשו "התחלתי להרגיש חלש פיזית ונפשית" הוא מספר בקושי רב. "כבר לא יכולתי להילחם עבור התושבים. התחלתי לעשות דברים באופן מצומצם".
לא באים לבקר
היום בראייה לאחור הוא קצת מכה על חטא, "לא דאגתי לעצמי. הציבור לקח ממני את הכוחות והזמן, ובמקום להתמודד עם מה שקורה בביתי עסקתי בדברים אחרים". הוא הוכר כנכה, עזב את ביתו ועבר להתגורר במבנה של העמותה שהפעילה את המקום. לפני עשרים שנה העירייה הרסה מבנה שהיה צמוד למבנה בו הוא מתגורר ועקב כך המבנה נפגע קשות. אלמליח שולף כתבה מ"גל גפן" שהתפרסמה באותם ימים בה הוא מעלה את אותם טענות היום "דרשתי אז ואני דורש היום שישפצו את המקום שמהווה סכנה".
לאחרונה בתיווך של העירייה נשלחו למבנה נערים מתנועת 'בני עקיבא' (מנחלים ובארות יצחק) כדי להתנדב לשפץ את המקום, "ביום שישי הגיעו כמה נערים והתחילו קצת לסייד" הוא אומר.
בפגישה עמו ניכר שהוא במצב נפשי ירוד, "נכנסתי למצוקה נפשית רבה יותר בגלל שאנשים כבר לא באים לבקר אותי. אין לי כוח לכבס כביסה ביד וכבר חודשים שלא טעמתי ארוחה חמה". למרות הכל בכל משפט שני הוא אומר 'ברוך השם' ומבקש גם להודות לרב העיר ציון כהן, למועצה הדתית, לגורמים בעירייה ולמפעל גבס מקומי שעוזר לו.
מהעירייה נמסר בתגובה: "בשל צנעת הפרט, לא נוכל להרחיב בנושא הסיוע שניתן למר שלמה אלמליח על ידי האגף לשירותים חברתיים וקהילתיים בעיר. יחד עם זאת, אנו מופתעים מהטענות שעולות בידיעה, במיוחד לאור העובדה שרק בשבוע האחרון גייסה העירייה תורמים שיבצעו שיפוץ בהשקעה רבה במקום מגוריו, שיפוץ שהעירייה לא יכולה לעשות בעצמה על פי חוק. על אף הטענות שעולות, אנו נמשיך לעמוד בקשר עם מר אלמליח באמצעות העובדים הסוציאליים שלנו ולסייע לו ככל שניתן".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
