בשבוע בו חל יום השואה, סגר ניצול השואה ניסים סמו בן ה- 87 מעגל, וקיים את טקס בר המצווה שלו לעיני עשרות מחבריו במרכז היום ביהוד, יחד עם ילדיו ונכדיו "זו המתנה הטובה ביותר שיכולתי לקבל" אמר בהתרגשות במהלך האירוע.
זו הייתה חגיגת בר מצווה לכל דבר ועניין: סוכריות טופי שחולקו מראש, ספר תורה והמון המון בלונים. רק פרט קטן העיד שזוהי אינה חגיגה סטנדרטית: חתן השמחה, ניסים סמו איחר את המועד בכמעט 75 שנים. ועתה בגיל 87 הוא חוגג זאת לראשונה. אז הוא מוותר על האופניים והטיסה לדיסנילנד כי מבחינתי "המתנה הטובה ביותר שקבלתי היא להיות מוקף בבני משפחתי וחבריי למרכז היום".
את הסיבות לחגיגת בר המצווה המאוחרת תולה סמו בנסיבות החיים הלא פשוטות אליהם נקלע כאשר בגיל מצווה הוא חי בישראל שנאבקה על קיומה בימי טרום הקמת המדינה ומלחמת השחרור.
הדרך לארץ ישראל
סמו עלה ארצה כפליט מלחמה ארבע שנים קודם לכן בנסיבות חיים לא שגרתיות כמו שרק המלחמת העולם השנייה הייתה יכולה ליצור, "אבי משה עליו השלום ברח ממחנה עבודה בבולגריה והצטרף לפרטיזנים שלחמו בנאצים". ערב פלישת הכוחות הרוסים לבולגריה, נודע לפרטיזנים כי הוא עומדים להרוג את יושביו של בית הכלא שאיכלס את האליטה הפוליטית המקומית. כשאני שואל את סמו איך נודע לאביו הדבר, הוא מספר לי סיפור שנדמה כאילו הוא לקוח מסצנה מהסרט 'ממזרים חסרי כבוד' של טרנטינו, "אבי שלט בכמה שפות והיה בעל מראה מקומי, היה מתגנב לבתי מרזח מקומיים, שותה בירה ומתחזה לנאצי. כך הצליח להתחבב על משתפי פעולה פרו נאצים והיה מצליח לאסוף פיסות מידע יקר ערך מבלי שהם חשדו בו. בעקבות מה שאבי שמע, התארגנה קבוצת פרטיזנים שמורכבת ברובה מהונגרים לא יהודים. הם פרצו לבית הכלא תוך סיכון רב כשהם הורגים את השומרים ומשחררים את הכלואים בו".
לאחר המעשה האמיץ האסירים המשוחררים החליטו לגמול לו והציעו לו תפקידים בכירים בממשל המקומי אך זה לא עניין את אביו של סמו. "הוא היה ציוני נלהב ביקש שיאשרו לו לעלות ארצה". אביו לקח את רעייתו ושני ילדיו והצליח לעלות לישראל. בארץ הם השתקעו בראשון לציון וניסים הצטרף כמה שנים מאוחר יותר לצבא ושירת בנחל שם גם הכיר את רעייתו, "היינו מוצבים בנחל עוז ואני הייתי צלף שהגן על הישובים הסמוכים". סמו שירת לאחר מכן גם במלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. באמצע שנות החמישים הוא עבר לעיר יהוד ואת המוסך שלו 'מוסך עוז' פתח עשור לאחר מכן "הידיים האלו שאתה רואה ידעו לעשות כל מלאכה ומטלה" נזכר סמו. המוסך פעל עד שנות התשעים ואז הוא נסגר בגלל מחלה שפקדה את סמו. נכדיו מספרים לי שמאז שיצא לפנסיה הוא גם לקח את כושר הביצוע שלו לכיוון אומנותי כשהוא יוצר פחחות אומנותית, "הוא מייצר ריהוט מדהים תוך עבודת פחחות מיומנת. רק השבוע מצאנו מתלה כביסה שלו והבאתי את זה הבייתה" סיפר חן נכדו.
התהפכו היוצרות והילדים מברכים
יצחק רוזנברג יו"ר העמותה למען האזרח הוותיק ביהוד שהוא עצמו בן לניצולי שואה, מספר כי בעקבות מלחמת העולם השנייה כמיליון ילדים יהודים שורדי שואה לא יכלו לחגוג את בר המצווה שלהם, "עכשיו שהטקס נעשה מאוחר יש לו אפילו חשיבות נוספת בכך שהוא אומר 'הנה ניצחנו את הגרמנים".
במהלך הטקס שאורגן בידי מרכז היום לקשיש בשיתוף הרב שמעון ווינר מבית חב"ד יהוד, הוקרא מכתב מרגש שכתבה הנכדה נועה שנמצאת בניו יורק, "סבא, ששמעתי שאתה עומד לחגוג בר מצווה בכלל לא הייתי מופתעת. לא הכרתי אותך כילד או כנער אבל יש לי תחושה שחוץ מכמה שערות לבנות לא השתנית כלל. תמיד ראיתי בך אדם עם נפש צעירה עם רוח שטות שזורמת בעורקיך. אני מאחלת לך שתישאר פיטר פן לנצח".
לחגיגת בר המצווה הוזמנו חברי מרכז היום שמונה כמאה אנשים, שלושת ילדיו, שמונת נכדיו וגם שני הנינים, "זה אירוע מרגש עבור כולנו" סיפר חמי החתן והוסיף "בדרך כלל באירועים שכאלו ההורים מגיעים לברך, אבל במקרה שלנו התהפכו היוצרות ואנחנו הילדים מברכים".
"האירוע הזה נעשה בסמיכות ליום השואה" סיפרה מיכל שטיינמן ליברמן המפקחת המחוזית מטעם משרד הרווחה (שאחראי בין היתר גם על מרכז היום) "והוא נערך בתקופה בשנה באנו מציינים את היציאה לחירות בפסח, את יום השואה ולאחריו את תקומת ישראל ויום העצמאות".
"כששמעתי את סיפור חייו של ניסים" סיפרה מוריה יהושע מנהלת מרכז היום "והבנתי שהוא לא חגג בר מצווה. ראיתי בעיניו את תחושת ההחמצה. החלטתי שאני מפיקה עבורו אירוע יחד עם המשפחה. כשסיפרתי זאת לחברים הם חשבו שאני צוחקת איתם כשאני מתכוונת לחגוג למישהו בן 87 בר מצווה. אבל בשביל דברים כאלו אני קמה בבוקר כדי לעזור לדור המייסדים".
