"רואים אותי הנהגים או לא?"

מאיה קליימן

החלטתי להיות ירוקה. כלומר, לא ירוקה פיסית, זה יכול להלחיץ אנשים: ירוקה נפשית.

אני גרה ברחובות, עובדת בראשון. מרחק של 15 ק"מ בקו הכביש הישר ביותר. החלטתי, עד כמה שזה אפשרי, לא לקחת בכלל את האוטו הפרטי לעבודה. מה אני צריכה את כל הזיהום הזה על המצפון שלי? אז פתחתי במבצע של נסיעת אופניים לעבודה. וזה עובד ממש לא רע! אני מגיעה לעבודה ערנית ועושה לגמרי וי על הכושר של השבוע. כרגע, זהו אמצעי התחבורה המועדף עלי. אבל הוא גם מגיע עם כמה בעיות – המחסור החמור בשבילי אופניים בדרך הראשית שאני נוסעת בה (מרחוב הרצל ברחובות דרך ויצמן בנס ציונה להרצל בראשון לציון), גורם לי להרגיש בכל פעם שאני יורדת לכביש על מנת לנסוע בשוליו בסכנת חיים אמיתית. הרחובות עמוסים, מכוניות מתקרבות לימין, רואים אותי הנהגים או לא רואים?

כאשר אני מגיעה לעבודה, תמיד נמצא התורן שאומר לי שאני פשוט פסיכית ואני עונה בחצי בדיחות שברור לי שיום אחד פשוט לא אגיע. אבל רק חצי בדיחות. ואתם יודעים מה הקטע הכי פסיכי? אחת לכמה זמן, לדוגמא בתנאים של גשם שוטף, אני שוחקת שיניים, לוקחת נשימה עמוקה ונוסעת באוטובוס. יש לי תחנה ממש ליד הבית שמביאה אותי עד לעבודה בקו הישר ביותר (אותו הקו בו אני נוסעת באופניים). אני ממש ברת מזל. ועם זאת, באופניים זה תמיד לוקח פחות זמן. זמן ההמתנה לאוטובוס, האוטובוסים המפוצצים באנשים שפשוט חולפים על פני כי אין מקום לדחוף שם זבוב, ההזדחלות האינסופית בפקקים.

פעם חבר לעבודה אמר שהוא ראה אותי בבוקר מחלון האוטובוס עושה תחרות עם האוטובוס. התרשם מאד מזה שנשארתי כל הזמן לידו. אני לא יכולתי לראות את החבר כי אוטובוסים זה הכי מפחיד כשאתה חשוף על אופניך, על הכביש, ללא שביל אופניים. ואני שואלת: מה עושה אדם שאין לו את היכולת לרכב 15 ק"מ על אופניים והוא כבול לאופציית האוטובוס בלבד? ומה עושה מי שיכול לרכב על אופניו אבל ממש ממש חושש לחייו?

כדי שנוכל כולנו – רוכבי אופניים, אוטובוסים, או אפילו נהגי רכבים פרטיים להגיע ליעד שלנו בצורה מהירה, אמינה, בטוחה אנחנו חייבים אבל חייבים להקים רשת תחבורה אזורית מצויינת רק ככה כולנו ניחלץ מהפקקים!

להצטרפות לקבוצת התחבורה האזורית של המרכזים לצדק חברתי, אילן 054-6661621