כולנו יודעים שלהומור יש כוח מרפא. יש המכנים אותו "סם החיים".בכל פעם שאני עומדת על הבמה, אני מתבוננת היטב על הקהל, רואה אותם צוחקים במלא הלב והנשמה ולא פעם אפילו מוחים דימעה של צחוק. פעם אחר פעם אני מזכירה לעצמי שמדובר בעבודה שהיא שליחות של ממש. לא מעט אנשים בטוחים שלהצחיק זה עסק קליל ולא מחייב, אולם כל העוסקים במלאכה יעידו שמדובר בעסק רציני מאוד. מזה כשני עשורים אני מופיעה כקומיקאית , שחקנית וסטנדאפיסטית, אולם רק לפני כארבע שנים הבנתי את כוחו האדיר של ההומור ועד כמה השפעתו על חיי האדם היא ניכרת.
הכל התחיל בבוקר שישי גשום במיוחד. אני מתכוננת לשיגרת יום שישי , בדיוק כמו שנהוג בבית העירקי ממנו אני באה. מבחינתנו, יום שישי בבוקר תמיד מתחיל בניקיונות ובישולים. ולא סתם בישולים- ביד אחת סיר עם קובה סלק, וביד השניה סמרטוט עם אקנומיקה.ברקע שדרן הרדיו מרעים בקולו ומודיע שצפויה להיות סערה שכמותה לא הייתה במדינת ישראל הרבה שנים. "השארו בבית", הוא אומר, "התכוננו ליום של הצפות ופקקים", הוא מדגיש. לפתע הטלפון מצלצל. על הקו היה לקוח ותיק שלי.הוא ומשפחתו המורחבת צפו במופע שלי יותר מפעם אחת, ומאז בכל פעם שייש סיבה למסיבה הם קוראים לי להופיע ולשמח. אין ספק, זו משפחה שאוהבת לצחוק ולשמוח ואחותו הבכורה היא המופקדת על השמחות המשפחתיות. ממש סוג של מפיקת ארועים חובבת. "נו, אז מה הארוע הפעם?", אני שואלת אותו, ומהצד השני של הקו- שתיקה.
לפתע אני שומעת אותו לוחש: "ענת, אני אגש ישר לעניין", הוא אמר בקול רועד. "אחותי גוססת. אני יודע, את בטח בהלם". בוודאי שאני בהלם! שטף של מחשבות הציפו אותי: מה גוססת? מה קרה? אני מכירה את אחותו! אשה מלאת חיים, שמחה, צחקנית. גוססת? איך זה ייתכן? הרי לפני מספר חודשים הם הגיעו למופע שלי. היא נראתה בסדר גמור!
"תראי", זה הגיע בהפתעה וזה מהיר וקטלני. ואת מכירה את אחותי", הוא אמר. "זו לא אשה שמוותרת בקלות. היא לוחמת. היא העדיפה לא לספר לכולם על מצבה, וכעת המצב הדרדר. היא בבית והרופאים בישרו לנו שנותרה לה בקושי יממה לחיות. היא מודעת למצבה, ותתפלאי, היא לא מפסיקה לחייך. היא מפסיקה לעודד אותנו ולתת לכולנו כוח. לפני שעה היא צילצלה וביקשה להפרד מאיתנו, ואת מכירה אותה, היא לא שיגרתית. היא ביקשה להפרד מאיתנו באמצעות מופע סטנדאפ. הבקשה האחרונה שלה היא שתגיעי,תצחיקי אותה ותסייעי לה להפרד מאיתנו, ההמשפחה, עם מופע סטנדאפ. אני יודע שאת מסוגלת".
אם היו מספרים לי שאי פעם מישהו יבקש ממני לבצע משימה כזו, כנראה שלא הייתי מרימה גבה ולא מאמינה. המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ במוחי ולא הירפו. "איך אעשה זאת?", היא גוססת. איך אני אצחיק אותה?", אמרתי לו, "ובכלל, בטח כולם עצובים. איך אפשר להצחיק אדם גוסס?ומה אם לא אעמוד בזה? ואם אני אבכה?". הוא נשם עמוק, שתק לשניה אחת ואז ענה:
"ענת, היא בחרה בך וזה חייב להיות היום, ממש עכשיו.אני לא יודע כמה עוד נשאר לה. אולי שעה..אולי יום או יומיים. את באה? אני מחכה לך בכניסה לבית..", אמר וניתק את השיחה.
אני מחליטה ללכת. על אף העובדה שלעיתים חזאי מזג האוויר טועים לפעמים, דווקא באותו בוקר שישי אני מגלה שהחזאי ברדיו , הפעם צדק. השמיים קדרו, הרעמים רעמו , הברקים הבריקו וכמובן גשם זלעפות הציף את הרחובות. שטף המחשבות לא פסק: איך מתכוננים לארוע כזה? מה לובשים? אני מגיעה סוף סוף לפתח ביתה, מחנה את הרכב, ופשוט לא מצליחה לצאת. ברד כבד מכה בעוצמה רבה ברכב. אני יוצאת מהרכב בקושי רב ונכנסת אליה הביתה. הלב דופק ואני בכלל לא בטוחה שאני אעמוד בזה וכמעט שהצטערתי שהסכמתי להגיע. אני רואה אותה ופשוט לא מזהה אותה. צנומה, חלשה, מחוברת למכשירים ואינפוזיה. היא מבחינה בי, מחייכת וקוראת לי: "ענת, איזה כייף שבאת". כולם יושבים סביבה וברור כי הסיטואציה קשה להם מאוד. הלב שלי פועם בחוזקה ואני מחליטה פשוט להתנתק. אני מחליטה להתרכז אך ורק בה. אני מתיישבת, אוחזת בידה , והיא אומרת לי: " תתחילי!" במשך כחצי שעה אני מופיעה לפניה, והיא מחייכת, צוחקת וצוחקת עד שהיא מתעייפת.. אני מתבוננת בה ולא מאמינה שסיימתי את המשימה והצלחתי להשאר חזקה מולה.. אני נפרדת ממנה בידיעה ברורה שלעולם לא נתראה יותר.
כשאני סוף סוף מגיעה לרכב שלי, אני מרשה לעצמי לבכות בכי גדול ומשחרר. אני מנסה לעכל את החוויה הזו ויודעת שאני צפויה לקבל הודעה בקרוב מאוד מהמשפחה שהכל נגמר. השבת נכנסה ובצאת השבת אני ממהרת לפתוח את הטלפון ולבדוק הודעות. אך לא קיבלתי הודעה וגם לא שיחה. חולף לו יום, חולפים יומיים. אני לא מעזה להתקשר לשאול מה המצב. כעבור שבוע, בדיוק ביום שישי הטלפון מצלצל. זה היה האח שלה. "זהו ", הוא מבשר לי, "זה נגמר. התקשרתי כי אנחנו רוצים לומר לך תודה. רק שתדעי שהרופאים היו בהלם שהיא החזיקה מעמד עוד קצת. בלוויה הבן שלה הספיד אותה ואמר שהסטנדאפיסטית שהייתה אצלנו בבית הצליחה להאריך את חייה בשבוע. "
גל של התרגשות הציף אותי.נשמתי עמוק ואמרתי לו: "זו לא אני שהארכתי את חייה בשבוע. זו היא שהאריכה את חייה בשבוע על ידי כך שהצליחה להכניס הומור ברגע הקשה ביותר שניתן לדמיין. ואתה יודע מה? בשביל זה צריך הרבה אומץ, וכעת אני יודעת שגם לי יש אומץ הרבה יותר ממה שאי פעם העזתי לחלום".
הארוע הזה טילטל אותי ושינה את אופן התייחסותי לנושא ההומור והשפעתו על החיים. מאז, בכל פעם שאני מרצה על הומור כדרך חיים אני פותחת בסיפור הזה בכדי להדגיש לקהל השומעים את רצינותו של ההומור, הכוח העצום שלו ואת היותו מנגנון חשוב בחיינו. בתום הסיפור כמעט תמיד מישהו או מישהי מצביעים ושואלים אם הסיפור אמיתי. מסתבר שקשה לעכל שארוע כזה אכן התרחש…הרי מי היה מאמין, שמישהו יבחר להפרד מהחיים במופע סטנדאפ? לפני מספר חודשים הרצתי לקבוצה ענקית של רוקחים. בתום ההרצאה רוקח אחד קם על רגליו ,הרים את היד ואני הייתי בטוחה שהוא ישאל את השאלה שכולם שואלים – האם הסיפור הזה אמיתי? אבל הרוקח לא שאל את השאלה הזו. הוא התקדם לעברי, נעמד מול כולם ואמר:" אתם בטח תוהים אם הסיפור אמיתי. אני יודע שהוא אמיתי. כיצד אני יודע? פשוט כי אני הייתי שם, אני הבן שלה!"
ואז הבנתי. הומור חברים וחברות, הוא מנגנון מציל חיים ואינו נחלתם הבלעדית של סטנדאפיסטים או קומיקאים. לא מעט אנשים נוהגים לצטט את גדול הקומיקאים צ'ארלי צ'אפלין. הסיבה לכך היא שהוא פשוט ניסח את מה שכולנו חייבים ליישם: " יום ללא צחוק, הוא יום מבוזבז".
כתבה: ענת אביעד
באדיבות אתר מוקסיני mokasini.co.il
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
