אומן מנוסה ידע לזהות את הכוחות הפועלים בקבוצת העובדים, את הדינאמיקה ואת מערכת היחסים עם המנהל. לא פעם אנו האומנים מגיעים למופע כזה ללא הכנה מוקמת ומבלי לדעת דבר על העובדים, אבל גם אם נרצה וגם אם לאו, כל מערכת היחסים של העובדים נכנסת לתוך המופע. באחת מההתנסויות הראשונות שלי מול קבוצת עובדים , ממש בתחילת דרכי, אני מגיעה לקבוצת עובדים בקופת חולים. מיד בכניסה לאירוע דבר אחד היה בולט- היה שקט חריג. הציפיה היא שבערב חברתי בו יש ארוחת ערב בטרם המופע, העובדים יצחקו, יחלקו חוויות וכשהמופע יתחיל כולם כבר יהיו "בשלים" לצחוק. באירוע הזה בקושי אפשר היה לשמוע עובדים מדברים. האווירה הייתה אווירת יום הזיכרון.
הם כבר סיימו לאכול והסתדרו בשורות. כל הראשים היו תקועים בתוך הטלפון הנייד והמתח היה ניכר באוויר. המנהל עלה לברך ולתדהמתי במקום לברך הוא ניצל את הבמה לנזוף בעובדים ולהטיח בהם האשמות. מיד בתום הנאום שלי הכריזו על תחילת המופע. איך אפשר להופיע באווירה שכזו? גם אם העובדים רצו להינות , המנהל עם הנאום שלו מנע כל אפשרות כזו. נלחצתי. ידעתי מה עובר לעובדים בראש: הדבר האחרון שהם רצו באותה העת זה מופע סטנדאפ. למי יש ראש לצחוק כשהבוס נוזף דקה לפני המופע? זה היה אחד מהמופעים הכי קשים שלי . הקהל לא הפסיק לשלוח זה לזה הודעות טקסט עם כעסים ורשמים מנאום המנהל.
אף אחד לא הקשיב ובטח שלא צחק. היה נדמה שאני גם השחקנית וגם הקהל. הקהל אומנם היה שם פיזית אבל לא באמת נכח במופע. המנהל עצמו בחר להשאר, עם פנים חתומות והיה ברור שההצגה הכי טובה הייתה ההצגה שהוא יצר קודם. אץ המופע הזה העדפתי לשכוח, אולם בסיומו דבר משהו שגרם לי לנצור את המופע הזה לעד. אחת העובדות שישבה בשורה האחרונה ניגשה אליי ואמרה לי: "ראיתי את ההשתדלות שלך. אני לא יודעת איך החזקת מעמד. אני כל כך מצטערת. זה לא קשור אלייך. אנחנו העובדים עוברים תקופה קשה וזה מצער אותי שהמנהל בחר להעכיר את מצב הרוח הקשה גם ככה. רק רציתי שתדעי שראיתי שאת לא מוותרת עלינו.
הרגשתי שאת נלחמת עלינו אפילו שלא שיתפנו פעולה. אני אישית הרגשתי שאת נלחמת עבורי. אולי לא צחקתי כי הייתי עצובה, אבל מאוד ריגשת אותי. יש לך עבודה לא פשוטה". האמת היא שמאוד התרגשתי . נתתי את כל כולי והיה מי שראה זאת. זה לא מובן מאליו שעובדת בוחרת לחלוק את תחושותיה ולפרגן דווקא באירוע לא פשוט בכלל. מאז היו עוד הרבה אירועים מאתגרים: החל מעובדים שכעסו על שאילצו אותם לחזור למקום העבודה בערב רק בשביל המופע ועד לצוות מורים שחבר כנגד המנהלת וקיבל החלטה לא להניד עפעף במופע, ובוודאי שלא לצחוק. דבר אחד ברור, קהל שכזה לא שם לנגד עיניו את התחושות והרגשות של האומן ולא מגיע בהכרח מגוייס לשם הצלחת האירוע.
השאלה היא מה אנו בוחרים לעשות עם זה. האם לוותר מראש? האם להתמודד? עם השנים והניסיון אני בחרתי להתמודד ולא פעם אני מחליטה לצחוק על הסיטואציה. אני אומרת לקהל מה אני מרגישה אך עושה זאת בהומור כדי שהקהל לא יחוש נזוף. אני צוחקת על העובדה שהעובדים לא רוצים להיות שם ואפילו מחקה את המנהל הנוזף. לאט לאט הקהל נפתח, משיל מחסומים ומרשה לעצמו להתמסר.
אך לא כל האומנים בוחרים להיות במקום הזה . מדובר במקום שלא פשוט להיות בו, מקום של מאבק שהוא בניגוד לאווירה אווירה הקלילה אותה אנו אמורים ליצור. אז מדוע אני בוחרת להשאר ולא לנטוש? הסיבה היא שהמופעים הללו מזכירים לי את החיים עצמם. לפעמים הכל הולך חלק ולפעמים מישהו בא ומקלל את המצב רוח. השאלה היא כמה כח אנחנו נותנים לו ואיזו אחריות אנחנו לוקחים על חיינו, על המצב רוח שלנו ועל הסביבה שלנו. נכון, אין לי שליטה על קבוצת עובדים כועסת אבל יש לי בחירה כיצד להגיע אל הלב שלהם. מסתבר שכמו בחיים עצמם, כשבאים בטוב, משתדלים לתת את המיטב בכל תנאי, תמיד יש מי שיראה את זה ואם יהיה לנו גם קצת מזל, נקבל טוב בחזרה.
כתבה: ענת אביעד
בשיתוף אתר https://www.mokasini.co.il/
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
