דף הבית / חדשות העיר / "אל תשכחי אותי!"

"אל תשכחי אותי!"

כתבה וצילמה ורדה טלמור

"עכשיו טיפלתי ביומן, שהוא אסופת מכתבים של אישה בשם דונקה דינה שטראובר שנספתה בשואה. היא כותבת לאחותה דורה שטראובר (שברחה לפלסטינה בשנת 1936), שהזמן יאמר מי משתיהן עשתה את ההחלטה הנכונה, או אחותה שברחה או היא שנשארה ובזמן שהיא כותבת זאת היא כבר יודעת שגורלה נחרץ למוות. בתוך האסופה נמצא גם פתק קטן שהשליכה מקרון הרכבת שלוקחת אותה (שנת 1942) אל מותה במחנה ההשמדה BELZEC. אף אחד לא יודע כיצד הפתק הגיע לאחותה – יתכן שהפתק היה בתוך מעטפה עם כתובת – וזו השערה שלי, אין לנו עדות לזה. זה הפתק האחרון שכתבה והוא כלל כמה משפטי פרידה: "דורה! דרכינו מצטלבות. אינני יודעת מי מאיתנו בחרה בדרך טובה יותר. אי אפשר לנבא את זה, ימים יגידו. אני מאחלת לך רוב אושר ושגשוג. אל תשכחי אותי", מספר פליקס ספיבק, מומחה לשימור נייר ותצלומים במעבדת הנייר של 'יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה', שהוקמה ומנוהלת החל מסוף שנות השבעים של המאה שעברה על ידי ורדה גרוס, ממשמרות הנייר הבכירות בארץ.
פליקס ספיבק איש רחובות, מי שטיפל אישית בשימור המסמכים, שימר בין היתר גם גלויות שכתב אויגן קולב, מנהל מוזיאון תל אביב משנת 1952 עד למותו בשנת 1959 מהתקף לב, בן 51. קולב היה אחד מניצולי רכבת קסטנר; רודולף ישראל קסטנר, סבה של חה"כ מרב מיכאלי, אדם שפעולתו הייתה שנויה במחלוקת ("אבל הוא עדיין הציל אנשים דרך הרכבת ובית המשפט הישראלי זיכה אותו"), נורה למוות בשנת 1957בתל אביב על ידי אחד מניצולי השואה, והוא אז בן 51. "קסטנר", מספר ספיבק, "לקח גלויות ריקות שהיו מונחות ברכבת לשימוש הנוסעים, איגד אותם כיומן וניהל בהן רישום של כל שמות 1,684נוסעי הרכבת וההתנהלות היומיומית שלהם בזמן השהייה ברכבת.
"היומן של אויגן קולב (שהיה כתוב בהונגרית) הוא מסמך מאוד חשוב, שמספר על מה שהיה שם, ברכבת; נותן להבין את הלך הרוח ששרר שם – היו שם ציונים ולא ציונים, חרדים וחילוניים, שהגורל הפגיש ביניהם. הרכבת נתקעה. כמה שבועות, אפילו חודשים שהם לא ירדו ממנה כי הנאצים רצו עוד כסף. כעיקרון זה מסמך נדיר, חשוב, אישי, של מישהו ששהה על הרכבת ומתאר לנו את מה שהיה בה – וזו עוד דוגמה של יומן שהוא תיעוד חי בזמן אמת. הגלויות הגיעו ל'יד ושם' בשלב הרבה יותר מאוחר, כנראה שאלמנתו מסרה אותן. היו עוד מסמכים שונים, אבל העיקר היה העדות הזאת מהרכבת, בה היו משפחות, יתומים ובודדים".
מבצע 'איסוף השברים'
כשאומרים לך, 'לא הייתה שואה', כשמכחישים את קיומה של השואה – ואת מביאה מסמכים, הוכחות מקוריות, עם זה אי אפשר להתווכח. זה יותר חזק מכל דבר כמו, למשל, במשפט דמיאניוק. פרויקט איסוף השברים, שמשמעותו איסוף כל פיסת מידע וחפצים שקשורים בשואה – כל מסמך, או תצלום – נמסרים למשמרת עולמים ב'יד ושם' גם למען הדורות הבאים.
"הדור השני לשואה כן מגלה התעניינות בשואה ובחפצים האישיים שלי המשפחה; הדור השלישי והרביעי – כבר פחות והדברים הולכים לאיבוד. אתה שומע, 'נו, אז מה יעשו עם זה הנינים?'. הדור השלישי והרביעי לא יודע לקרוא מסמכים שכתובים באידיש, גרמנית, פולנית וכולי. כשמוסרים (ל'יד ושם') מסמכים שכתובים בשפה זרה אפשר לבקש תרגום שלהם לעברית; אפשר לבקש צילום של המסמך; מי שיש בידו אוסף גלויות כזה בבית ולא יודע לקרוא את השפה, לא מבין מה יש לו ביד! דברים כאלה הולכים לאיבוד; הסבא והסבתא נפטרים או האבא והאימא – והדברים נזרקים!
"שימור היומנים האישיים שנכתבו בזמן השואה, הוא אחד הפרויקטים המרכזיים במעבדה לשימור נייר, שנוגעים ללב לבו של הארכיון. יומן יכול להיות גם אסופת תמונות, גלויות ומכתבים שנשלחו למשפחה מתחנות מעבר, מהרכבת וגם מהגיטאות והמחנות הבריחו אותם. אנשים ניהלו יומנים גם מהמקומות הכי קשים. בנוסף יש היום פרויקט של העלאת כל החומרים לאינטרנט – כל התצלומים והמסמכים שנמצאים בארכיון כולם עוברים דיגיטציה והעלאה לאינטרנט, מה שיאפשר לכל גולם מעוניין בארץ ובעולם לקבל מידע מיידי ונגישות מבלי להגיע ארצה – בני משפחה, חוקרים וכל מי שהנושא מעניין אותו. היום המטרה היא לא רק איסוף שמות הנספים (פעם, 'דפי עד') אלא גם הסיפורים האישיים, מסמכים מקוריים ועדויות".
כל מי שיש בידו מסמכים מתקופת השואה יכול לטלפן ל'יד ושם' (02-6443888) ואנשי 'יד ושם' יבואו לאסוף את החומר, פריטים מתקופת השואה, מביתו ויראיינו אותו לגבי מה שידוע לו: מבצע 'איסוף השברים' הוא מבצע ארצי לאומי שפועל כבר שבע שנים ומתקיים כל העת.
שישה מיליון איש, יהודים, נרצחו בשואה. כמעט כמספר היהודים, 6.5 מיליון, החיים כיום בישראל. במחנה ההשמדה BELSEC, שהיה השלישי בגודלו בפולין לאחר אושוויץ וטרבלינקה, נספו קרוב לחמש מאות אלף יהודים: חשבו על זה, חצי מיליון איש! יותר ממספר תושבי רחובות, ראשון לציון ונס ציונה גם יחד! רק שבעה איש שרדו אותו. את סיפורם של הנרצחים מספרים מיליוני עמודי תיעוד – 204 מיליון עמודים; חצי מיליון תצלומים ו-30 אלף חפצים; 10 אלפים יצירות אמנות מקורית והעתקים, כולם נמצאים בארכיון 'יד ושם' שבו נמצא אוסף התיעוד הגדול ביותר בעולם בנושא השואה.
מעבדת שימור הנייר והתצלומים
המעבדה לשימור נייר – מסמכים ותצלומים ואמנות על נייר, נמצאת בבניין הארכיון. בנוסף יש שתי מעבדות נוספות, של חפצים, טקסטיל בעיקר ושל ציורי שמן. במוזיאון 'יד ושם' נמצא אוסף אמנות מתקופת השואה או שקשור אליה ומורכב מעבודות ציור על נייר שנעשו בתקופת השואה ושל ניצולים שתיארו את הזוועות שעברו דרך צילומים ופוטומונטאז'ים של צילומים ועבודות מיקסד-מדיה, לצד ציורי שמן שנעשות בתקופת השואה וציורים שנבזזו מאסופים יהודים שנספו ונתרמו על ידי יורשיהם או האפוטרופוס או כאלה שלא נמצאו להם יורשים. לא כל העבודות מוצגות, אומר ספיבק, עניין של מקום. חלקם הגדול של העבודת נשמר במחסנים, חלקם נשלח לתערוכות מוזמנות ברחבי העולם.
שימור (בעבר, רסטורציה) משמעו שימור המצב הקיים, כמו למשל, אומר ספיבק. אם יעשה עבודת רסטורציה ליומן שנכתב בזמן מרד גטו ורשה ועבר פגיעות של מים ושל אש ואולי גם של דם – ויש מסמכים עם כתמי דם,אם ישטוף את הכתמים ויביא את היומן למצב חדש, הרי שזה יאבד מהמשמעות, את כל הסיפור, ההיסטוריה והמטען שהוא נושא עמו. מטרתנו היא עצירת תהליכי הבלייה ושמירה על המצב הקיים בצורה הטובה ביותר לעוד מאות בשנים.
"נייר ותצלומים דורשים אחסנה שונה: התצלומים מאוחסנים בחלל גדול שנמצא בטמפרטורה קבועה של 4 מעלות ולחות יחסית של 40 אחוזי לחות; הנייר מאוחסן במפרטורה של 25 מעלות ו-50 אחוזי לחות, כי אחד הגורמים לבליית מסמכים הוא שינוי דרסטי בטמפרטורה ובלחות – כשהיומנים עצמם מאוחסנים בקופסאות קרטון שאנחנו בונים ומצפים בבד שימורי מיוחד, לא חומצי. כל יומן, אסופה, נמצא בקופסה נפרדת שנבנתה במיוחד עבורו וזה דבר ייחודי למעבדה שלנו, שכמעט ולא נעשה בעולם.
"עם קבלת החומר ב'יד ושם' הוא עובר סריקה וצילום דיגיטלי (שבו משתמשים החוקרים לאחר מכן וזאת כדי למנוע פגיעה אפשרית בחומר המקורי) ומועלה לאינטרנט; עובר חיטוי נגד מזיקים ופטריות, עובש, ולאחר מיון וקטלוג מועבר למעבדה, מושם בקופסאות המיוחדות והופך למוצג למשמרת עולם.
"יש תור של מסמכים לשימור, כאשר התעדוף נובע ממצבם של המסמכים ולא מתוכנם וכדי לקבוע את סדר העבודה, יש צורך בסקר שימורי של כל המסמכים הקיימים בארכיון ויצירת דו"ח של מצבם, שלפיו נקבעת דחיפות הטיפול.

פליקס ספיבק

בעל תואר ראשון בתקשורת חזותית ('בצלאל', ירושלים), תואר שני בשימור מורשת התרבות החומרית (אוניברסיטת חיפה). התמחה במעבדת שימור נייר בארכיון 'יד ושם ("ורדה גרוס היא המנטורית שלי, שבנתה לי את תוכנית ההשתלמות בארה"ב"); עם מלגה של אוניברסיטת חיפה קורס מעשי לשימור תצלומים במרכז קמפבל במדינת אילינוי אצל גרי אולברייט שהוא אחד המומחים הגדולים בעולם בתחום, ועבד במוזיאון השואה בוושינגטון.
הוריו עלו ארצה ב-1978, פגשו האחד את השני ברחובות, נשאו ברחובות והוא עצמו נולד בעיר לפני 37 שנים. נשוי ואב לתינוק, שנוסע יום יום מרחובות לירושלים, חמש פעמים בשבוע. יוצא בשש בבוקר, חוזר בשעות אחר הצהריים.
סבו היה נכה מלחמת העולם השנייה וחבר בארגון נכי לוחמי מלחמת העולם השנייה. "בעצם הקזת דמו על אדמת אירופה הוקמה מדינת ישראל". סבו, "כל הסבים והסבתות שלי קבורים ברחובות".

פליקס ספיבק

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]

אולי יעניין אותך גם:

פתיחת סניף מקס סטוק בת ים. תמונה 2. קרדיט צילום- אוריה ברגיל

בת ים: תתחדשי בסניף חדש וגדול של מקס סטוק

תפריט נגישות