אם יש משהו שאני לא אוהב, זה הקפצות. כבר עמדתי בעבר בלא מעט מבחנים של ספונטניות, וגיליתי על עצמי כמה מוכן ודרוך אני יכול להיות, ועדיין אני מתקשה להשלים עם הרצון של לקוחותיי לצאת לשטח ללא הכנה מראש. קל וחומר, כאשר מדובר במקרה טרי שלא עבדתי עליו מעולם. אני לא אומר את זה בשביל עצמי. זה לרוב לא נכון עבור לקוחותיי. "החיפזון מן השטן" נאמר, וברוב המקרים זה כ"כ נכון. במקרה הנוכחי לא הייתה ברירה אחרת.
שולה דיברה איתי מספר פעמים באותו שבוע, ותמיד ממספר חסוי. נשמע שהיא פחדה פחד מוות, שתהיה לי את היכולת לחזור אליה. היא צריכה זמן עם עצמה לעבד את מה שהיא עוברת, וזאת מבלי שהיא נתנה לי את האפשרות לדבר איתה על זה. היא לא רצתה לפרט יותר מדי. רק בחנה אפשרויות של מעקב. כל נסיונותיי להביא אותה לפגישת יעוץ כשלו. לא היה לי כל מושג מה היא יודעת, מה בדיוק הנסיבות ומה היא רוצה שיקרה.
חייבת פרטים
השעה הייתה שבע בערב, כשהיא התקשרה שוב. "זה קורה עכשיו. אני יודעת איפה הוא" זאת הייתה שולה. היא ציפתה ממני שאגיע לאותו מלון, כדי לצלם את מה שאפשר. "זה לא עובד ככה" ניסיתי לנער אותה מזה, אבל היא התעקשה. "אין לי הזדמנות אחרת. זה או עכשיו או אף פעם לא" הסבירה חזרה "עזבתי הרגע את הבית". החלטתי לקחת את הסיכון לצאת לכוון המלון שהיא אמרה לי. רק כשהגעתי לשם והתמקמתי, שוחחתי איתה שוב. "עכשיו כשאני פה, אני צריך שתגידי לי יותר" הבהרתי.
כשבועיים קודם היא קיבלה מייל מגוגל ובו אזכור המקומות שהיא שהתה בהם. היא נכנסה אל המייל, ולא זיהתה חלק מהמקומות. היא פנתה לבן שלה הבכור, כדי שיסביר לה איך זה קורה. "אהה.. חשבון הגוגל של הנייד של אבא מסונכרן עם הנייד שלך" השיב. עתה היא הבינה שהיא רואה את המקומות שבועז שהה בהם ולא היא. מיד אחרי שבנה חזר לחדרו, היא נכנסה אל המייל שוב. תשומת הלב שלה הייתה נתונה לכתובת אחת שחוזרת על עצמה בכל יום שלישי. כשבדקה ראתה שמדובר במלון קטן. לא צריך להיות גאון גדול כדי להשלים את התמונה הרחבה.
מבלי שאמרה לו דבר וחצי דבר, היא חיכתה בסבלנות, וניסתה להגיע בכוחות עצמה אל הנייד שלו כדי לתפוס על חם איזה הודעה כלשהיא ולא הצליחה. היא שיתפה בסוד העניינים חברה טובה שלה, והיא זאת שהמליצה לה לקחת את שרותי החקירות שלי. זאת גם הסיבה שהיא התקשרה כמה פעמים. הדחף הטהור אמר לה שצריך לחקור, אבל היו דברים אחרים שעצרו אותה. הראשון ביניהם היתה המחשבה שזה לא מוסרי לרגל, והיתר קשורים לפחדים אישיים שיש לה. לכן, היא לא השאירה לי פרטים שלה, ולכן, גם לא באמת שכרה את שרותיי.
באותו ערב שלישי המדובר, כשכבר הייתי באותו מלון, שמעתי לראשונה את הסיפור. ניסיתי לשאול שאלות לא כדי להבין מה לעשות, אלא כדי לעזור לה לבחון איך הדברים עשויים לשרת אותה. עד כמה שהיא נשמעת החלטית, היה הרבה בלבול בדבריה. היא קודם כל רצתה לדעת. בוודאות. היא גם רצתה לדעת מי זאת. היא חייבת פרטים.
בית ריק
ברור שאין לי בעיה עם הרצונות הללו. הרי בדיוק בשביל זה ובשביל דברים כאלה אני קיים. אני גם חושב שזה טוב לרצות לגלות את האמת כולה, אפילו שזה עשוי להכאיב. זה כואב הרבה יותר כאשר לא יודעים את האמת. הבעיה שלי איתה הייתה האימפולסיביות שלה. הבלבול שהיא שרויה בו. שאין לה כל כיוון ומושג מה לעשות עם זה באמת.
הבעיה עוד יותר החריפה, כאשר אמרה לי שהיא ארזה קודם את הדברים שלה והיא עזבה את הבית "כשהוא יחזור היום, הוא ימצא בית ריק" הסבירה לי. "אז למה אני כאן?" שאלתי, לאור זה שהיא כבר עשתה את ההחלטות שלה וצעדים משמעותיים. "חטפתי פיק ברכיים. ואם אני טועה? ואם זה משהו אחר ולא רומן?". יש אנשים שזה עובד איתם הפוך. קודם עושים ואח"כ חושבים. אני יכול להבין את הסערה הרגשית, אבל לפעמים צריך לפתח עור של פיל ולעשות את הפעולות הרציונאליות על אף זאת.
"אני אעשה איתך עסקה" ניסיתי להכניס שפיות בסיטואציה "אני אעשה פה את הכי טוב שאני יכול, אבל מה שאני לא מגלה, את חוזרת כרגע חזרה הביתה". שולה כמובן התנגדה, וניצלתי את השיחה כדי לתת לה נקודות מבט רחבות יותר על המשבר שהיא חווה. "את תגלי בהמשך שיש משמעות רבה לכל מיני דברים שנאמרו ונעשו" חלחלתי לאט לאט את המידע "וצעד קיצוני עלול לבוא על חשבון הטענה שלך והרווחה העתידית שלך. אני מבין שאת מנסה להעביר מסר ברור. פשוט לא ככה עושים את זה".
התפניתי להמשך התצפית על המלון, בשעה ששולה הלכה להתקשר עם חברתה הטובה, ואז שוב שוחחה איתי ושוב אליה וחוזר חלילה. אחרי כמה סבבי שיחות, היא הבינה שהיא נותנת לרגשות שלה להוביל את הקצב, בשעה שההיגיון אמור לעשות את העבודה. שולה נסעה חזרה הביתה, כדי לפרוק את המזוודה, ואני המתנתי עדיין במקום.
שעה מאוחר יותר, ראיתי את בועז יוצא מהמלון. הייתה צמודה אליו מישהי כבת גילו. מבלי שהיה ביניהם מגע כלשהוא, הם החליפו מבטים והנהנו בראש, ואז כל אחד מהם פנה לרכב אחר. בועז בטח נסע למשרד או הביתה, אבל אני נסעתי בעקבותיה. ידעתי שכבר ממה שיש לנו היום, זה יספק את שולה. זה יוריד את הספקות שהיו, אבל לי היה חשוב לראות עבורה כמה צעדים קדימה, כדי שזה יספק גם כמה ערכאות משפטיות. זה לא מספיק טוב בשביל להראות לאחרים.
הכותב הינו סאם זיברט, בעליו של "סייט חקירות" 03-5322520. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים. הנפשות ופרטים נוספים שונו למניעת זיהוי הלקוחות.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
